משמעות וחשיבות המורה באומנויות-לחימה
בין אם לומדים אומנויות לחימה מסורתיות כדוגמת אייקידו, קראטה, ג'יוג'יטסו, טאי צ'י ובין אם בוחרים בשיטות לחימה מודרניות, למורה יש תפקיד מרכזי בהתפחות התלמיד. התלמיד עובר דרך שאותה סללו תלמידי השיטה לפניו, אשר נבדקה עשרות ומאות שנים והתפתחה עד להיותה מה שהיא היום. מיקומו של המורה באומנויות-לחימה הוא יותר מאשר מישהו שמלמד את הטכניקה. הוא מוליך את התלמיד בדרך ומכיר לו את הקשיים והפיתולים שיוצרים התפתחות עצמית.
בעולם אומנות-הלחימה ישנה סברה רווחת שאי-אפשר ללמוד אומנות-לחימה בלי הדרכת מורה. אולי אפשר ללמוד טכניקה כזו או אחרת ביו-טיוב או בספר כזה או אחר, אבל בכדי להיות אומן-לחימה, יש צורך בחיבור לאותה אנרגיה, או "אש" שעברה ממורה למורה במשך השנים. בעיברית יש שימוש רווח במספר הגדרות של מורה- מדריך, מורה, מאמן, ובעולם אומנות הלחימה היפנית מקובל להתייחס אליו כסנסיי (Sensei).
מקובל לחשוב, שאם אחרי כמה שנים, התלמיד נשאר אותו השינוי היחיד שעבר התלמיד היא היכולת להרביץ יותר טוב, משהו התפספס בדרך. באומנויות לחימה מסורתיות מקובל להתייחס למורה כאל מישהו שלעולם לא ניתן לשלם את החוב שחבים לו. העניין הכספי תמורת הלימוד הוא רק תשלום סימבולי. להיות מורה זה מקביל (במובנים רבים) להיות הורה. כמו שילד לא יכול לשלם להורים עבור הגידול, ולא ניתן לפרוט או לסכם את ערך\מחיר המוצרים והשירותים שניתנו לו במהלך חייו, כך תלמיד של אומנות-לחימה לא יכול לפרוט את מה שהוא מקבל מהמורה\סנסיי שלו.
במהלך לימודי אומנות-לחימה, המורה אמור לשמש לתלמיד סוג של דמות-אב. תפקיד של אב במובן הארכיטיפי, לא בתפקיד אימהי רך ומפנק, אלא דואג שדרכו של התלמיד בעולם אומנות-הלחימה תפרוץ את מעטפת הנוחות שלו, תרחיב אותו ותאפשר לו להתפתח. כמו שנחש משיל את עורו כשהוא גדל, כך על המורה לגרום לתלמיד לפרוץ את ה"עור" הרגיל שלו, ולגדול. החוכמה של המורה היא לדעת לעשות זאת בלי לשבור את התלמיד.
תפקיד חשוב של המורה לאומנות לחימה היא לקדם את התלמיד ולעזור לו להתקדם בשלבי אומנות-הלחימה. באומנויות הלחימה יש תפישה שלמבחני המעבר דרגה הם כמו מעבר דרך חומת אש. תלמיד לא יכול לסיים מבחן בהרגשה של "אני תותח". מבחני מעבר הדרגות אמורים לשמש מעין כור-היתוך בו הברזל הופך לפלדה- בו כל מה שהתלמיד לא צריך נשרף באש. המבחן הוא כלי לימוד חשוב- הן של התלמיד והן של הקבוצה. כל חברי הדוג'ו שותפים לתהליך הן כתלמידים לקראתו והן כמלווים ומדריכים לאלו שעומדים להיבחן. התהליך תובעני, קשה ומשמעותי.
מורה כהורה
אומרים שכשהתלמיד מוכן, המורה מופיע. יש נקודות חפיפה רבות מאוד בין תפקיד האב ותפקיד המורה. גם המורה וגם ההורה מעוניין בטובת התלמיד\ילד, אבל ההבדל המשמעותי הוא שהמורה לא קשור ריגשית לתלמיד (לפחות לא כמו ההורה). נקודה זו מאפשרת למורה להתייחס לתלמיד באופן אובייקטיווי יותר.
כשאני התחלתי את לימודי האייקידו שלי, הייתי בן שלושים, והסנסיי שלי, ישראל טונג'י לימד אותי שיעור או שניים על מה זה להיות מורה לאומנות-לחימה. בשיעור הראשון "ניסיתי" אותו בכל מיני שטיקים ומשחקים, ואגרוף אחד שלו לצלעות שלי הביא אותי באופן מיידי לתובנה שזה האיש שמתאים להיות המורה שלי.
בכלל, גם היום כשאני עובד עם סנסיי ישראל טונג'י בשיעורי האייקידו אני נוכח לחלוטין, וכל מחשבה על העבודה, האישה, המשפחה וכל עניין אחר נעלמים מול עוצמת הרגע הזה. מצד אחד אני בוטח במורה שלי שהוא לא ישבור לי את השיניים אם לא יהיה מרוכז, אבל מצד שני אני יודע שאני עלול לחטוף "תיזכורת" אם לא אהיה לפחות ב-100% שלי.
מורה טוב יודע איך לעבוד עם תלמידים שונים, והוא לא יתנהג באותה צורה עם תלמיד חדש, ובוודאי שלא עם תלמיד מבוגר שלא "מבקש" את סוג ההוראה הזה. כי בסופו של דבר, שום דבר לא בחינם. אי-אפשר להפוך ברזל לפלדה בלי לעבור באש השורפת. יש תלמידים שיכולים ומעוניינים לעבור את טרנספורמציה האינטרפרסונאלית (שינוי אישיות) הזה, אחרים שלא מעוניינים או לא יכולים. החוכמה של מורה טוב (שוב), היא להבחין ביניהם. המקום של המורה הוא האש בתהליך האלכימיה, של הפיכת עופרת לזהב, של ברזל לפלדה. האש הזו שיודעת מתי לחמם ומתי לשרוף, מתי להאיר ומתי לסנוור.
מכתב שפירסמתי בבלוג האייקידו שלי למורה שלי סנסיי ישראל טונג'י.
