ההגדרה של המושג "אומנות-לחימה" מעורפלת ובעייתית, בעיקר מפני שהיא משמשת אנשים המתאמנים בשיטות לחימה רבות ומגוונות שלעיתים חולקות מעט מאוד מכנים משותפים. שיטות-לחימה אלו מבוססות לרוב על קונטקסט וערכים תלויי תרבות, פילוסופיה ותקופת-זמן שרק מוסיפים לבילבול.
ההגדרה הכוללת ביותר של "אומנות-לחימה" היא תירגום מיפנית של המושג בו-גיטסו (Bu-jutsu), שמשמעותה טכניקות-לחימה. במסגרת הגדרה זו נכללים כל השיטות והסיגנונות שמתרגלות טכניקות עם נשק ו\או בידיים חשופות המשמשות ללחימה. מקובל (בצדק או שלא בצדק) לחלק את אומנויות-הלחימה למספר קטגוריות- אומנות-לחימה מסורתית, אומנות-לחימה מודרנית ושיטת לחימה. החלוקה לא תמיד חדה, וניתן להתווכח אם שיטה מסויימת בסגנון כזה או אחר מוגדרת כך או אחרת. יש מי שטוען שהגדרה זו בכלל מוטעת ומטעה, אבל כיוון שהיא נפוצה למדי, תוצג בכל זאת. החלוקה המוצגת כאן היא גסה ומיועדת בעיקר לחסרי ניסיון באומנות-לחימה.
לחצו כאן לכתבה (באנגלית) המפרטת את משמעות המושג אומנות-לחימה.
(קישור לא תקין)
אומנות-לחימה, לפי ההגדרה היבשה, הינה מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בטווח קרוב (קרב פנים-אל-פנים) ורכישת כלים להגנה עצמית אך, מקיימת ערכים מוספים, כגון ערך אמנותי, שליטה עצמית, פיתוח התודעה וכדומה. אומנות לחימה היא מושג מעט מעורפל. אחת הסיבות לכך היא ששלושה מושגים דומים משמשים זה בזה בעירבוביה: אומנות-לחימה מסורתית, שיטת-לחימה וספורט-לחימה. בעוד ששלושת המושגים חולקים מאפיינים דומים, בנקודות מהותיות הן שונות זו מזו.
כאמור, מקובל להגדיר את שלושת המושגים באופן הבא:
- אומנות לחימה מסורתית– מכלול מסודר ומובנה של תירגול טכניקות לצורך שיפור יכולת לחימה שהתפתח במשך מאות שנים ומקורו לרוב במזרח הרחוק. מרכיב חשוב באומנות לחימה קשור להיבטים תרבותיים ערכיים וחינוכיים בהקשר ההיסטורי שבה היא נוצרה. אומנויות-לחימה מסורתיות מהוות בד"כ "דרך", או מכלול שהוא גדול מסך חלקיו. באומנות-הלחימה יש דגש לא על בריחה מהאיום, כי אם על ההתמודדות איתו, ותירגול הדרך הטובה ביותר לעשות זאת מבחינה טכנית, טקטית ואסטרטגית. קרטה מסורתי, אייקידו וטאי-צי מהווים דוגמאות לאומנות-לחימה קלאסית. באומנות לחימה מסורתית יש דגש על פיתוח מצבי תודעה מיוחדים המאפשרים התמודדות חסרת-פחד עם קיים והתמודדות יעילה עם פחדים הרווחים בשדה-הקרב.
- שיטת לחימה– מערך טכניקות המתורגלת לרכישת מימנויות לחימה פרקטיים כנגד איומים בחיי היום-יום של תקופתנו אנו (בניגוד לתירגול כנגד איום של דקירה מחנית שניתן למצוא באומנות-לחימה קלאסית). בשיטה זו יש דגש על תירגול של סצנות-איום (אונס, תקיפת סכין וכו'). בשיטת-הלחימה הדגש הוא על הגנה עצמית במטרה לנטרל את האיום ו\או להתרחק ממנו. שיטת לחימה אינה כוללת את החיבור ההיסטורי-תרבותי של מקום היווצרותה. קרב מגע ישראלי וקרב-פנים-אל-פנים (קפא"פ) הינם דוגמאות טובות לשיטת לחימה.
- ספורט לחימה- טכניקה המתורגלת לרכישת כלים המכוונים לניצחון בקרב ספורטיבי-תחרותי בהקפדה על מסגרת חוקים וכללים אשר מגבילים את הלוחמים בקרב. הדגש בספורט לחימה הוא על ניצחון בתחרות במסגרת של חוקים והגבלות.
יחסים סכמטיים בין אומנות-לחימה, שיטת-לחימה וספורט-לחימה.
החלוקה לשלושת התחומים (אומנות לחימה מסורתית, שיטת לחימה וספורט לחימה) לא תמיד חד-משמעית, מה גם שסגנונות שונים של אותה אומנות-לחימה מתורגלים לעיתים באופן שונה (ג'ודו תחרותי וג'ודו מסורתי, לדוגמא), כך שהחלוקה לקטגוריות הינה חלוקה תיאורטית, לא מדוייקת, לעיתים שרירותית, ויש שיאמרו אפילו מיותרת. עוד מידע על החלוקה אפשר למצוא באתר אומנויות-הלחימה של סנסיי רועי שכטר.
אין תשובה לשאלה, מה עדיף ללמוד- אומנות-לחימה, שיטת-לחימה או ספורט-לחימה, גם כי יש יתרונות וחסרונות לכל גישה, וגם יש את המימד של ההתאמת התלמיד לשיטה הנלמדת ובהתאם למטרת הלימודים.
אומנות-לחימה נותנת בסיס מלא ומתודיקה סדורה ומשלבת פיתוח אלמנטים אישיותיים ומנטאליים. מקובל להתייחס לאומנות-לחימה כאל יותר מאשר אוסף טכניקות להגנה והתקפה. ברבות מאומנויות-הלחימה הקלאסיות (היפניות) יש דגש על פיתוח מצבי תודעה גבוהים המאפשרים התמודדות יעילה עם מצבי פחד המצויים לרוב בשדה בקרב. מצד שני היא לרוב דוגמטית, מבוססת על משמעת נוקשה ולוקח לפחות 4-5 שנים עד שאפשר להתחיל להשתמש בה למטרות פרקטיות.
שיטות-לחימה נותנות מענה מהיר לבעיות של הגנה עצמית- ניתן ללמוד טכניקות יעילות בזמן קצר, והתירגולים מתבססים על סצנות מחיי היום-יום. מצד שני, בד"כ אין בהן פיתוח אלמנטים מעבר לטכניקה, ובשלבים מאוחרים יש הטוענים שקשה להתקדם לעומק.
ספורט-לחימה נותן מענה לאנשים בעלי יצר תחרותי חזק, ומאפשר בדיקה ובחינה של טכניקות ותירגולים. ספורט-הלחימה מתמקד בד"כ בטכניקות שעובדות ונותן ניסיון פרקטי במצבים שהכי דומים למצב קרב אמיתי (לפחות בכך שהיריב מנסה לגבור עלייך). החיסרון בענף זה, הוא שלא כל מה שטוב בתחרות מתאים ללחימה במצבי אמת. בתחרויות יש הגבלות וחוקים רבים שאינם נמצאים "ברחוב", ומי שמיתרגל להילחם בצורה זאת עלול להיות חשוף בהתמודדות עם יריב שלא מקפיד על חוקים, ואין שופט שיפסיק את הקרב באמצע.
הגרפים למטה מסכמים את ההבדלים בין שיטת-לחימה לאומנות-לחימה לפי תלמידי אומנויות-לחימה קלאסיות, ולפי מתאמנים בשיטות לחימה. האמת, מן הסתם נמצאת אצל שניהם.
השוואה בין אומנות-לחימה ושיטת-לחימה (לפי תפישת תלמידי אומנות-לחימה)
בבחירת אומנות לחימה, יש לזכור כי אין אומנות לחימה שהיא טובה יותר או טובה פחות. יש אומנות-לחימה שהיא מתאימה יותר או פחות לאישיות ולמטרות של מי שבוחר בה. לכל אומנות-לחימה יש "אופי" ודגשים שונים, ויעילות שונה למצבים שונים של הגנה-עצמית. לחצו כאן לקריאה נוספת אודות בחירת אומנות-לחימה מתאימה.
אומנות-לחימה יפנית מסורתית
