שיטות לחימה פותחו בשנים 1930-1950 בעיקר ע"י צבאות שונים בכדי להכשיר חיילים להתמודד בקרב פנים-אל-פנים מול חיילי האויב. שיטות הלחימה שפותחו כוללות עבודה בידיים ריקות, עם כלי נשק קרים (סכינים, אלות ומקלות) כנגד אויבים חמושים ולא חמושים.
מטרת האימונים הינה להכשיר במהירות המירבית במקסימום האפקט. לימוד אומנות-לחימה קלאסית לוקח (במקרה הטוב) כמה שנים טובות עד שהיא יכולה לשמש לצורכי הגנה-עצמית או תקיפה צבאית יעילה. שיטות הלחימה שפותחו מהוות מעין קיצורי דרך להשגת האפקט הקטלני במינימום זמן.
שיטות הלחימה מלקטות תרגילים ועקרונות שונים מאומנויות-לחימה רבות (את האגרופים מקרטה, את ההטלות מג'ודו, את עבודת הסכין מארניס וכדומה), והן שמות את הדגש פחות על עקרונות של אומנות-לחימה ויותר על תירגול מצבי תקיפה והגנה (הגנה מול תוקף שמנסה לחנוק, הגנה מול תוקף חמוש בסכין וכו'). שיטות הלחימה העיקריות הנלמדות בארץ הן קרב פנים אל פנים (קפא"פ) וקרב-מגע.
ניתן להתייחס אל שיטות-לחימה כאל מה שנשאר מאומנות-לחימה לאחר ש"מורידים" ממנה את כל מה שלא טכניקה. במובן מסויים שיטת לחימה היא השלב המקדים לאומנות-לחימה. כל אומנות-לחימה שהיא החלה מאוסף של טכניקות לחימה, שעם השנים התבססו והוסף להן מימד נפשי רוחני ומנטאלי.
שיטת לחימה מודרנית
השוואת שיטת-לחימה מול אומנות-לחימה
שיטות הלחימה מוגדרות כאומנויות-לחימה מודרניות או פראקטיות. הן מקנות לתלמידיהן כלים טובים מאוד להתמודד עם מגוון מצבי תקיפה שכיחים בפרק זמן קצר יחסית.
לפי הגדרה רחבה ומקיפה יותר של "טכניקות לחימה או קרביות" (Bu-jutsu) ובכולן מתורגלות טכניקות לחימה. לפי הגדרה זו שיטת-לחימה ואומנות-לחימה נבדלות בשמן בלבד, ולפי גישה אחרת, בין שתיהן ישנן הבדלים עצומים.
מבחינה טכנית שתיהן דומות, מה גם שלרוב אומנויות-הלחימה הן המקור של הטכניקות. שיטת ואומנות לחימה נבדלות זה מזו בעיקר בציביון התרבותי ובדגשים של המשמעת, קוד הלבוש והאטיקט היפאני המסורתי (באומנויות-לחימה), לעומת הגישה ה"ישראלית" יותר של שיטות הלחימה. פן נוסף שמבדיל בין שיטות הלחימה המודרניות לאומנויות-לחימה הקלאסיות הוא היעדר פן רוחני בשיטות-לחימה. בשיטות-לחימה יש בד"כ דגש על ביצועים טכניים ואפליקאציות מעשיות להגנה עצמית.
כמו-כן, הן שונות מאוד בגישה למסורת. שיטות הלחימה רואות במסורת משהו מיושן- גם בכך יש יתרונות וחסרונות. היתרונות שהן לוקחות תרגילים מכל מקום, היא לא מוגבלת ולא מגבילה את עצמה. שיטת הלחימה אוספת רק טכניקות שיעילותן הוכחה, ובודקת אותן. אם זה לא עובד, הן זורקות לפח. החסרונות היא שחסר מכלול וגוף של ידע שנצבר במשך מאות שנים והועבר לעיתים באופן סודי מדור לדור.
שיטת-לחימה ואומנות-לחימה נבדלים גם (או אולי בעיקר) ביחס לפן הרוחני (לדוגמא מדיטאציה). שיטת-לחימה נמנעת מהצד-הרוחני\נפשי ואילו באומנות-לחימה זה אלמנט מרכזי (אם כי נלמד רק בדרגות גבוהות יותר).
בהשוואת האפקטיוויות של שיטת-לחימה אל מול אומנות-לחימה, כדאי לחדד את השאלה. בטווח הקצר, אין ספק שמבחינה מעשית, שיטת הלחימה מכשירה גוברת על אומנות-הלחימה. שיטת הלחימה מתרכזת בתאחלס, עובדת על קיצורי-דרך ומעגלת פינות של טכניקות מורכבות. אם מישהו צריך לרכוש כלים באופן מהיר (נאמר חצי שנה) כדי להגן על עצמו בצורה יעילה (לדוגמא לפני נסיעה לארץ מסוכנת)- שיטת-הלחימה היא התשובה הטובה ביותר. זו הסיבה ששיטות לחימה נלמדות בצבאות העולם (אם כי בצבא ישנם דגשים אחרים).
מצד שני, את אותן הטכניקות שבשיטת הלחימה מלמדים מהר, לוקח באומנויות-הלחימה לעיתים 10 שנים כדי רק להתחיל להבין. מבחינת אומן-לחימה, טכניקה של שיטת-הלחימה עשוייה להראות מרושלת ולא יעילה. יותר מזה, באומנויות-הלחימה, יש לרוב תפישה בה השימוש הפראקטי באומנות-לחימה מותר אך ורק במיקרים קיצוניים של חיים ומוות. בעוד שבשיטת-הלחימה מתרכזים בטכניקה, באומנות-הלחימה מתרכזים בעיקרון, ופעמים רבות הטכניקה משמשת רק כלי מטודי (לימודי) כדי להבין את העיקרון שעומד מאחוריה.
במובן מסויים, כמעט אי-אפשר להשוות בין שיטת-לחימה לבין אומנות-לחימה, כי אלו שתי תפישות שונות לחלוטין, בעלות מטרות שונות ובמובן מסויים אפילו מנוגדות. לחצו כאן לקישור וקריאה נוספת אודות ההבדלים בין שיטת-לחימה ואומנות-לחימה.
(related Modern)
